איך לפתור בעיות בעבודה עם תקשורת מקרבת- מדריך מעשי

כל הזמן דוחה דברים? לא ברור לך איך איבדת שליטה על המשימות והחיים?

הגעת למקום הנכון.

דחיינות היא לא סתם "הרגל רע"—מאחוריה עומדים מנגנונים רגשיים עמוקים שמשפיעים על ההתנהלות שלנו. לפעמים אנחנו נסחפים עד לרגע האחרון ואז מתגייסים להציל את המצב, לפעמים נמנעים ממשימות מאתגרות, ולפעמים פשוט סוחבים את הכל עד שהעומס מכריע אותנו.

אחרי יותר מעשור של מחקר, הנחיה וליווי אנשים בהתמודדות עם דחיינות, פיתחתי מודל שממפה חמישה דפוסים מרכזיים של דחיינות. בכולנו יש לפחות שניים מהם, אם לא יותר, אבל לרוב יש מנגנון דומיננטי שמנהל אותנו. וברגע שמזהים אותו אפשר סוף סוף למצוא פתרון אמיתי שמתאים לך, במקום לנסות שוב ושוב פתרונות גנריים שלא באמת עובדים.

במאמר הזה אכיר לך את חמשת הסוגים ובסוף יחכה לך שאלון דחיינות שיעזור לך לזהות את הדפוס שמנהל אותך ולהבין איך להפוך דחיינות לכלי שתומך בך, במקום כזה שתוקע אותך.

1. השאפתנית שקורסת- דחיינות שנובעת מעומס יתר

את על הכל. כל הזמן. רשימת המשימות שלך לא נגמרת, והיומן שלך מלא עד אפס מקום. את רגילה לקחת על עצמך יותר ממה שבן אדם סביר יכול להכיל, ובאיזשהו שלב—את פשוט קורסת. העומס עצמו הופך להיות משתק, ומה שלא חייב להיעשות עכשיו, פשוט נדחה.

המנגנון הרגשי כאן הוא תחושת אחריות בלתי נגמרת. יש בך שאיפה להיות יעילה, מועילה, מישהי שאפשר לסמוך עליה. אבל כשאת אומרת "כן" להכל, את לא משאירה מקום למה שחשוב לך באמת.

מזהה את עצמך? הנה כמה דברים שיכולים לעזור:

לעבוד באינטרוולים של מנוחה-עבודה, ממש כמו באימון כושר, הרי גם המוח הוא שריר. אפשר למשל להשתמש ״שיטת פומודורו״. זה יאפשר לך להיות פרודקטיבית וגם לוודא שאת מאפשרת לעצמך מנוחה.

לתעדף! בכל יום להתבונן ברשימת המשימות ולשאול את עצמך: האם כל זה באמת הכרחי להיות? האם יש כאן גם דברים שחשובים לי אישית או רק התחייבויות כלפי אחרים

2. מלך הדקה ה-90

יש לך יכולת מדהימה לגייס כוחות כשצריך, לתפקד תחת לחץ ולהוציא מעצמך ביצועים טובים ברגע האחרון. הלחץ מדליק אצלך את כל המערכות, מחדד אותך, ונותן לך פרץ אדרנלין ממכר. וזה עובד - לפחות רוב הזמן.

המנגנון הרגשי כאן הוא תלות באדרנלין. אתה רגיל לסמוך על עצמך שתדע לספק את הסחורה כשזה באמת דחוף, מה שיוצר דפוס מעגלי שבו אתה לא מסוגל להתחיל משימות מראש כי הן פשוט לא מרגישות חשובות עדיין.

הבעיה היא שהמחיר גבוה: הלחץ הזה גובה ממך אנרגיות, אתה פחות ערוך לבלת"מים וכשהם מגיעים, הם עלולים להפיל אותך לגמרי. בנוסף, דחיינות מהסוג הזה יוצרת ראיית "מנהרה" – אתה מתמקד רק במה שהכי דחוף כרגע, בזמן שדברים חשובים נוספים נופלים בין הכיסאות.

מזהה את עצמך? הנה כמה דברים שיכולים לעזור:

ליצור לעצמך דדליין מוקדם מלאכותי עם מחויבות חיצונית—למשל, להגיש חלק מהמשימה למישהו אחר.
להשתמש בטכניקת "תזכורת מהעתיד"—לשלוח לעצמך הודעה מתוזמנת שתגרום לך לעצור רגע, להיזכר שהבטחת לעצמך לא להגיע שוב למצב הזה, ולחשוב טוב לפני שאתה שוב מחכה לרגע האחרון.

3. המדחיקה – דחיינות מתוך הימנעות

את יודעת מה צריך לעשות, אבל איכשהו, זה פשוט לא קורה. אולי כי זו משימה גדולה מדי, אולי כי היא מרגישה מכבידה רגשית, ואולי כי את פשוט לא מצליחה להגיד לא. אז את מוצאת מיליון דברים אחרים לעשות במקום, כי זה נותן לך הקלה רגעית.

המנגנון הרגשי כאן הוא הפחד להתמודד עם קושי. בין אם זה אתגר רגשי, חוסר ביטחון או תחושת חוסר מסוגלות, את מעדיפה לא לגעת במה שעלול להרגיש כבד.

אם זו את- הנה כמה כיוונים שיכולים לעזור לך:

לפרק משימות למקטעים קטנים ככל האפשר, כדי להוריד את רף הכניסה.
להכניס למשימות אלמנטים של משחק או הנאה, כדי להפחית את תחושת הכבדות.
שיטת הסבל המדוד (הסבר בסרטון).

הפרפקציוניסט שאיננו מושלם

4. הפרפקציוניסט שאיננו מושלם

מבחינתך אם זה לא יהיה מושלם, עדיף שלא יהיה בכלל- נכון? אתה רוצה שהתוצאה תהיה הכי טובה שאפשר אבל זה הופך כל משימה למפלצתית ומאיימת, עד שאתה פשוט לא מתחיל או לא מצליח לסיים.

המנגנון הרגשי כאן הוא הגנה עצמית. כל עוד אתה לא עושה, אתה לא יכול להיכשל. ככה אתה גם שומר על דימוי עצמי גבוה במחבות כמו "תארו לכם כמה הייתי משיג אם הייתי באמת משקיע את כל כולי״ אבל בפועל, זה משאיר אותך במקום בלי יכולת לגלות את הפוטנציאל שלך באמת.

מה יכול לעזור לך?

לעבוד לפי שיטת "טיוטה ראשונה״- אני רק מנסה כאן משהו, בוחן כיוון להתחלה לא מושלמת, רק כדי להכניס תנועה.
לסיים כל יום בכתיבה של שלושה דברים שעשית בהצלחה, כדי להפסיק למדוד את עצמך רק דרך הישגים גדולים.
לערוך רשימה של דברים שהשגת בהצלחה, ולבחון איפה הצלחת להגמיש את הסטנדרטים כדי שהם יצאו לפועל. התקדמות עדיפה על שלמות, עדיף מוצר מוגמר מאשר רעיון מושלם בראש.

חיה את הרגע

5. חיה את הרגע - Yolo

את לא אוהבת תכנון מסודר, ואת לא רוצה להתחייב ללו"ז קבוע. את מעדיפה "לזרום" עם היום ולראות מה קורה. זה הופך אותך לאדם מאוד נוכח ופתוח להזדמנויות, אבל זה גם אומר שמשימות חשובות נדחקות הצידה כל הזמן. אם משהו לא דחוף עכשיו, יש סיכוי טוב שהוא פשוט לא יקרה.

המנגנון הרגשי כאן הוא הצורך בגמישות וחופש. יש בך התנגדות מובנית למסגרות נוקשות, ולכן את נמנעת מלתכנן או לקבוע מראש, כי זה מרגיש לך כמו ויתור על החופש שלך.

מה יכול לעזור לך?

לשריין "בלוק זמן אסטרטגי" כל יום שעה שבה את יוזמת דברים ולא רק מגיבה למה שקורה.
לעבוד עם רשימות קצרות, ברורות וממוקדות שיאפשרו לך לדעת מה חשוב באמת.
״לזרום״ בתוך גבולות: בעצם לנסות לחבר משימות לאנרגיה או לוויב שאת מרגישה כרגע. כשאת מרגישה יצירתית- לחפש מטלה שמצריכה יצירתיות (מתוך בנק המטלות שלך). וכשאת במצב ריכוז ירוד לחפש מטלה שמצריכה ״העתק הדבק״ יבשושי.

מספרת על חמשת הסוגים בכתבה בנושא דחיינות

איך מתמודדים עם דחיינות ביומיום? הנה שני כלים שיעזרו לך עם כל סוג דחיינות

עוגן יומי - לא משנה כמה טוב תכננת את היום שלך- תמיד יהיו הפתעות ובלת״מים. משימה תיקח יותר זמן ממה שחשבת, רמות הריכוז והאנרגיה משתנות, ואין לנו שליטה על כל מה שקורה סביבנו. לכן חייבים לחשב מסלול מחדש. בתחילת כל יום כדאי להגדיר שעה ספציפית שבה עושים הערכת מצב. את ההערכה כדאי לעשות כשעוד נשאר לנו זמן מה להגיב ולשנות מסלול בהתאם למסקנות שיעלו. בעוגן היומי נשאל: ״מה תכננתי, מה קרה בפועל, ואיך עכשיו, בהינתן שנשאר לי X זמן- בכל זאת אגדיר את היום הזה כמוצלח?״.
לרשום הכל במקום אחד- עומס משימות בראש הוא דבר מציף. וכשאנחנו לא בטוחים איפה כל דבר רשום- יכולה להיות חוויה של ״שכחתי משהו״. כשיש לך רשימה אחת מרכזית, שמרוכזת במקום אחד זה עוזרת לך לדעת בדיוק מה יש לך, לחסוך חיפושים וליצור סדר בעיניים. זה לא אומר שאת כל מה שרשום אנחנו מתחייבים לבצע- אבל כשמורדים את הדברים לכתב- הם פחות מכבידים בראש!
כדאי לבחון את Todoist- אפליקציה טובה ונוחה לתפעול.

אז מה דפוס הדחיינות שלך? זה הזמן לגלות!

דחיינות היא לא משהו שצריך "לנצח", אלא משהו שצריך להבין. כשאנחנו יודעים מה הדפוס הדחייני המוביל שלנו- אפשר למצוא את הפתרונות הנכונים והמדויקים שבאמת יכולים לעזור לך להתקדם.

לשאלון הדחיינות

התחברת לגישה? מזמינה אותך להצטרף למחזור הבא של: ״הדחיינות המוצלחת שלי״- למידע נוסף

כותבת המאמר: חן פרידמן ביטון